איתי פרל

ערב שישי. תל אביב דלת הקלוריות עוברת למצב אכול כפי יכולתך.

 אני בודק באינטרנט מה אפשר לעשות הלילה, איך להעביר את הזמן. איך אני לוקח את כל כוח המשיכה שנמתח לאורך השבוע האחרון ומכוון אותו אל דבר מה שהוא לא אוויר. הרבה פעמים אני מוצא עצמי יורה באוויר. מביט מהצד על מלחמות אחרות (שדרות) או מפליג בהשלכה של המלחמה שלי אל רעיון מופשט בר הלחנה. וכמה כיף לנו לצפות מהצד במאבק שאיננו שלנו (מכבי). צפייה מתמשכת במלחמה של מישהו אחר היא גן העדן האבוד שלנו. רק לא לחזור להכיר במלחמה האישית שלנו. שגם היא נחוצה לנו כמו לחם ומים. האויב שלי מגדיר אותי. עושה אותי מי שאני. ואם לי אין אויבים. מי אני? אני המטרות שלי ? או הדרך לשם?. ומה אני אם אלו משתנים מיום ליום? אם כל רגע אני מופתע שוב לגלות שכל מה שאני רוצה כבר מישהו רצה שארצה ולימד אותי לרצות בלי לשאול אותי. וכל פעם זה לכיוון ההפוך. עדיף להגדיר אוייב אחד מרושע במיוחד, להדביק לו קרניים אדומות ולדעת שתמיד יש לאן לכוון את החץ. מי שלא משתף פעולה נשאר מבולבל ובדרך כלל ייקרא אדיש או מתבדל, שאויביו המזדמנים מקבלים צורה של פקידי בנק עצבנים, פקחי חנייה מטרידים, זיונים גרועים, פרצופים זועמים של אקסיות במחזור. מה שלא משתנה זה הרעב, החוסר סיפוק, ההליכה עם הראש בקיר וההזדקקות התמידית לשדה הקרב. בארץ ה"דפקתי תמערכת" חיים כל מתבכייני ה"דפקו אותי" מחפשים אוייב ראוי לשים עליו את כל האשמה. היום אני הרעב, אני חוסר הסיפוק. ואין מה לאכול בעיר הזאת שישביע אותי באמת.

 הדירה חשוכה אני מדמיין זמן שבו בשעה הזו ריחות הבישולים היו מסתלסלים בסלון בין הזימרורים החצי חסידיים חצי ארצישראלים של אבא שלי כשהוא ניגש לארון להוציא את הסידור המתפורר שעובר בירושה. ותוהה אם אני אדע מה לעשות בירושה שכזו (וטוב שאחי הבכור בוודאי יקבל אותו)  שבת שלום.

לשתף בפייסבוק